החלטה בתיק רע"א 6082/98

השופטת ד' דורנר:

1.        המבקשים, האחים יוסף, אברהם ויצחק כדורי (להלן: כדורי), בגדר התדיינותם עם גיסם, בעלה של אחותם המנוחה, נעים כליף (להלן: כליף) בפני בורר -  שהיא עצמה נמשכה 23 שנים - מעסיקים את המערכת המשפטית בפניות חוזרות ונשנות נגד הכרעות הבורר, למעלה משני עשורים.

           בעקבות סכסוך בין כדורי לכליף, שהיו שותפים בעסקים נרחבים וברכוש שנצבר, הורחק כליף מניהול העסקים. בשנת 1975 מסרו השותפים להכרעת הבורר, הרב אליעזר שפירא, את חלוקת נכסי השותפות. בשטר הבוררות הסמיכו את הבורר "לברר את כל הסכסוכים שבין [כדורי וכליף] בעניין חלוקת הזכויות והשותפות ולדון ולהוציא פסק, בין לדין ובין לפשר, הן חלקי או זמני והן גמור או מוחלט ומבלי כל הגבלת זמן והבורר יהיה פטור מלהיזקק לדיני ראיות ופרוצדורות". כעבור שנתיים פנו כדורי בהמרצת-פתיחה לבית-המשפט המחוזי בירושלים, בגדרה ביקשו להעביר את הרב שפירא מתפקידו בשל חריגה מסמכותו. בדיון הגיעו הצדדים להסכם והרב שפירא הוחלף בשמואל כהן, שמונה תחתיו כבורר (להלן: הבורר).

           הדיון בפני כהן התמשך שנים רבות, קוימו מאות ישיבות ואף ניתנו מספר החלטות ביניים.

           בתאריך 16.3.1988 הרחיבו הצדדים את סמכויות הבורר. בתוספת לשטר הבוררות הותר לו להתייעץ עם מומחים על-פי שיקול-דעתו ואף נקבע, כי "סמכות הבורר לא תפקע עם מתן הפסק, לא יחול על הבורר העקרון של "גמר מלאכה", אלא הבוררות תימשך והוא יהיה מוסמך גם לדון ולפסוק בכל עניין של פירוש פסקיו, ביצועם ושלמותם ובכל עניין עקב פסקי הבורר".

2.        כשנה וחצי לאחר הרחבת הסמכות, בתאריך 20.11.89, נתן הבורר את פסקו (להלן: הפסק הראשון), בגדרו חייב את כדורי להעביר לכליף נכסי מקרקעין, ציוד, מניות ו-660,000 דולר (בשקלים). כן קבע הבורר מנגנון של הצמדה ודמי-גביה בגין פיגור בתשלומים בשיעור של חמישה אחוז לכל תקופת פיגור של 15 יום, "שלאחרי יום הפרעון ועד התשלום בפועל".

           כדורי פנו לבית-המשפט המחוזי בירושלים בבקשה לביטול הפסק, בגדרה טענו, בין היתר, כנגד החיוב בדמי-גביה. בקשתם נדחתה בפסק-דין מקיף, שניתן על-ידי השופט יעקב בזק. הפסק אושר וכדורי חויבו בהוצאות משפט בסך של 20,000 ש"ח.

           כדורי הגישו בקשה למתן רשות ערעור כנגד אישור הפסק, ואילו כליף, בבקשת רשות ערעור שכנגד, ביקש להגדיל את הוצאות המשפט שנפסקו לטובתו.

           הבקשות נענו, ובתאריך 1.10.91 דחה בית-המשפט העליון את ערעור כדורי בקובעו, בין היתר, בין אם התשלום הנוסף עבור פיגור הוא בגדר דמי-גביה ובין אם יש לראות בו ריבית, הרי  הבורר לא היה מנוע על-פי דין מלקבוע את השיעור שקבע, ואילו הערעור הנגדי התקבל ושכר-הטרחה שבתשלומו חויבו כדורי הועמד על 50,000 ש"ח. בנוסף, חויבו כדורי בערעור בתשלום שכר-טרחה בסך 10,000 ש"ח.

3.        לאחר דברים אלה המשיכו הצדדים להתדיין בפני הבורר במחלוקות הנוגעות לביצוע הפסק הראשון. בגדר התדיינות זאת הוגשו לבורר תביעות לפסיקת סכומי כסף נוספים, ובמהלך הדיון ניתנו מספר החלטות ביניים שבוצעו. בתוך כך, בתאריך 20.2.94, חתמו באי-כוח כדורי וכליף על מסמך שבו הסמיכו את הבורר לפסוק על-פי החומר שבתיקיו וטענות וסיכומים בעל-פה ובכתב (לאמור, ויתרו על הבאת ראיות מיוזמתם), והוסיפו והסמיכו את הבורר "להשתמש בידיעותיו האישיות, כולל בענייני שומות והערכות וכן להתייעץ בכל שאלה עם כל מומחה או בעל מקצוע וכן לעשות בעצמו בירורים עם כל אדם או גוף ואף לדרוש, על-פי שיקול-דעתו, הבאת ראיות בכל שלב".

4.        בתאריך 21.11.96 נתן הבורר את פסקו השני שכינה אותו "פסק-בוררות סופי" (להלן: הפסק השני). בפסק זה הסביר הבורר כי קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר לחישוב דמי-הגביה. בגדר הפסק השני הורה הבורר כי נכסים מסוימים יישארו בידי כדורי ואילו נכס אחר - חנות - יעבור לכליף, וכי כדורי ישלמו 40 דולר ליום על כל יום פיגור, וכי "לחיסול סופי ואחרון של כל תביעותיו של [כליף] נגד [כדורי] ובנוסף לכל מה שקיבל [כליף] מכדורי עד היום ובנוסף לחיובים הנזכרים בפסק הסופי, ישלמו כדורי לכליף 10,800,000 דולר, בעשרה תשלומים חודשיים ושווים, החל מיום 8.12.96, כי סכום זה כולל הוצאות כדורי בבוררות, שכר-טרחת עורך-דין, ריבית ומיסים מכל סוג שהוא, לרבות מס-הכנסה, העשויים לחול בעתיד".

           בתאריך 15.12.96, המועד האחרון לפרעון התשלום הראשון על-פי פסק-הבורר, פנו כדורי לבית-המשפט המחוזי בירושלים בבקשה למתן צו זמני, המצהיר כי על-ידי הפקדת שיק בנקאי על-סך 900,000 דולר בקופת בית-המשפט קיימו כדורי את הפסק ולא יחויבו בתשלום דמי-גביה ולא ניתן יהיה לפתוח נגדם בהליכי הוצאה-לפועל. כדורי טענו, כי זכאים הם לסעד המבוקש. שכן, הסכום שחויבו לשלם בפסק, לאחר שכבר שילמו לכליף סכומים העולים עשרות מונים על החיוב המקורי בצירוף דמי-גביה, אינו סביר. כדורי הוסיפו, כי כליף נתון בקשיים כספיים ויקשה עליו להשיב את המצב לקדמו, אם בקשתם לביטול הפסק תתקבל.

           בית-המשפט המחוזי (השופטת יפה הכט) בהחלטה מפורטת ומקיפה שניתנה ביום 31.12.96, דחה את הבקשה, בקובעו כי למעשה מדובר בבקשה לעיכוב הליכים, כי לנוכח הסמכויות הנרחבות שניתנו לבורר ופסיקת בית-המשפט העליון הנוגעת לתוקף החלטת הבורר בדבר דמי-גביה, נראה כי הסיכויים שהפסק יבוטל קלושים, וכי בנסיבות אלה אין זה מן הראוי לעקר את זכותו של כליף להצמדה ולדמי-גביה בגין פיגורים.

           על החלטה זו לא הגישו כדורי בקשה לרשות ערעור, אלא בבקשה נפרדת הם ביקשו להורות על ביטול הערובות שניתנו לבורר, להבטחת קיום פסקו (הערות אזהרה ומשכנתאות שנרשמו לטובת כליף). בבקשה זו הם טענו, ראשית, שקיימו כבר את הפסק במלואו, ושנית כי לא ניתן לקיים את הפסק השני של הבורר ללא מימוש נכסים אלה. בתאריך 4.9.97, בהחלטה שניתנה מפי השופטת מיכאלה שידלובסקי-אור, נדחתה הבקשה. נקבע, כי השאלה אם הפסק הראשון קוים תוכרע בהליך הבקשה לביטול הפסק השני, כי הבורר - בפסק השני - השאיר בעינן את הערובות וכי לא ניתן לבטל החלטת בורר בדרך של הליך ביניים. אף הטענה בדבר אי-היכולת לקיים את הפסק השני ללא מכירת הנכסים המשועבדים נדחתה, לאחר שבית-המשפט המחוזי שוכנע, על-יסוד דברי יוסף כדורי בעדות שמסר בפניו, שבידי כדורי נכסים נוספים על הנכסים המשועבדים, המאפשרים לקיים את הפסק.

5.        או אז, בתאריך 16.9.97, הגישו כדורי תובענה בדרך המרצת-פתיחה נגד מנהל מס ערך מוסף, אשר לא ניתן בה פסק-דין עד היום. בגדר תובענה זו, כדורי עתרו לחייב את המנהל להפעיל סמכויותיו כלפי כליף ולחייב אותו להוציא חשבוניות בגין הסכום שגבה מהם על-פי הפסק השני, ולחלופין לאפשר לכדורי לנכות מסכומים אלה מס תשומות, גם בהיעדר חשבוניות.

           בתאריך 19.10.97 הגישו כדורי תובענה נוספת בדרך של המרצת-פתיחה, בה ביקשו מתן פסק-דין, המצהיר על פירושו הנכון של פסק הבורר השני בכל הנוגע למועד התשלום ולחיוב בדמי-גביה באשר לתשלומים ששולמו לאחר השעה 12:00.

6.        בתוך כך, בגדר ההליך לביטול פסק הבורר, הסכימו הצדדים למשוך את התצהירים שהגישו, לרבות התצהיר שבגדרו טענו כדורי לעובדות המבססות משוא-פנים מצד הבורר, והסדר זה אושר על-ידי בית-המשפט בתאריך 23.6.98.

           במקביל, פנו כדורי לבורר בבקשה לביטול הערבויות בטענה כי סיים מלאכתו, וכן טענו טענות הנוגעות לחיוב במע"מ. הבורר, הגם שראה עצמו מוסמך לדון בטענות הנוגעות למע"מ, נמנע מלעשות כן בשל ההליך שהתנהל בבית-המשפט המחוזי באותו עניין, ואילו הבקשה לביטול הערבויות נדחתה, בהסתמך על האמור בתוספת לשטר הבוררות. הבורר, בהסתמכו על התוספת לבוררות קבע, כי אין לטענה כי סיים את מלאכתו, יסוד. כליף, מצדו, הגיש תביעות נוספות לבורר בשל אי-קיום פסקו השני. בתוך כך, פנו כדורי לבית-המשפט המחוזי בבקשה להעביר את הבורר מתפקידו, ראשית, משום שסיים את תפקידו; שנית, משום שאין הוא יכול להמשיך ולדון בתביעות הצדדים בעוד מתנהל הליך לביטול פסקו; ושלישית, שכן גילה משוא-פנים וכדורי איבדו את האמון בו.

           בהחלטה מפורטת ומקיפה, שניתנה מפי השופט משה רביד, תוארה השתלשלות הסכסוך ופורטו ההליכים הרבים שיזמו כדורי. השופט רביד מצא, כי הבוררות, על-פי הגדרתה בתוספת שטר הבוררות, לא הושלמה, כי הבורר היה מוסמך להמשיך בתביעות נוספות וכל עוד לא קוים הפסק השני מוסמך הוא להמשיך ולדון במחלוקות שיתעוררו בין הצדדים. באשר לטענה בדבר משוא-פנים, קבע בית-המשפט כי לא נמצאה לה תשתית ראייתית. שכן, התצהיר שבו העלו כדורי טענות אלה, נמשך, ובנוסף, כדורי לא טען טענות של משוא-פנים בפני הבורר עצמו. כדורי פנה בבקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון ובתאריך 1.7.98 דחתה השופטת טובה שטרסברג-כהן את הבקשה, בקובעה כי "קביעותיו של בית-המשפט המחוזי אינן שגויות ואינן מעוררות עילה להתערבותנו על-ידי מתן רשות ערעור וטענותיהם של [כדורי] לא הצליחו להראות שיש מקום להתערבות כזאת".